אני חושב את הביודנסה כפואטיקה של המפגש האנושי. כדרך שונה להקשר בעולם בודד באופן קיצוני, שבו האנשים חסרי אהבה ושהדבר שאנו  הכי זקוקים לו הוא רוך. אולי ביודנסה נולדה מתוך היאוש, מתוך הרצון לגאול אותנו, מהמחוות חסרי משמעות, מהחוסר באהבה, מהבדידות שלנו. 
אסטטיקה שונה מהריקוד המסורתי. והדבר החשוב היה שכל אדם יוכל לרקוד, ולא רק הבעלי פריבילגיה או גאוני הריקוד, אלא שיוכל לרקוד הילד, הנער, הזקן, האדם החולה, האדם הבריא. שיוכלו לרקוד בעלי עסקים, הפוליטיקאי, המורה עם התלמידים שלו. ואז נפתח עולם שלם תוך כדי חיים באופן טבעי ומלאי טוהר את החיי היומיומים בתוך סביבה אוהבת.
אהבה היא לא מילה  משומשת מדי. אני חושב שהאנשים עוד לא גילו את העומק ואת המשמעות של האהבה. אהבה היא הרבה יותר מלאהוב את הגור שלך, או לאהוב את הילדים שלך ואת בעלך..אהבה היא עוצמה מארגנת שיש בתוך כל בן אנוש, ושהולכת מעבר לאינדיווידיאל, לפרט, לאהבה יש משמעות גלובלית, מאירה, עוצמתית, אינטגרטיבית, יוצאי דופן. 
אהבה היא לא הדבר הקטן, המכווץ והאינדיווידיאלי. 
אז להעיר את הכוח הזה שהוא כוח קוסמי, זו מטרת הביודנסה...האתיקה נוצרת מתוך החיבתיות.
המודעות האתית היא התפתחות מאוד מעודנת אצל בני האדם, והתלמידים מגיעים אליה רק אחרי שרוקדים זמן מסויים. זו טרנסמוטציה של ערכים. ואי אפשר לחוות טרנסמוטציה כזו בלי חיבתיות. השינו הזה, התהליך האבולוטיבי של האנשים נמצא בלהרגיש את האחר כחלק ממך. 
מה שקורה לאחר קורה לך.

רולנדו טורו